פרשת פִּינְחָס: בעולם גברי-כוחני מאירה נשיות יוזמת ורכה / מוטי לקסמן
פינחס, שעל שמו קרויה פרשת השבוע, הוא דמות שמעוררת דיונים ערכיים רבים. דמותו, מעשהו והגמול בו זכה היה מוקד דיוננו אשתקד [1]. הפעם נפנה את תשומת הלב לנושא, שלכאורה הוא שולי בפרשה, לפחות מבחינת מספר הפסוקים בהם הוא מועלה.
למדנו ש"כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול: לכל אחד ואחד נתנה תורה דרך להשיב כפי ענינו, שהרי העולם נברא בארבע מדות של בני אדם, אחד רשע, ואחד חכם, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול" [2].
מרוצים מן הנאמר? רותי רביצקי כנראה לא: "ומה באשר לבנות? אילו קושיות הקשו הן?" [3]. לא רק היא שואלת, רבים דנים בשאלה זו [4]. גם פרשת השבוע מזמנת הקשרים לדיון באישה ובמעמדה במקרא.
לפני שנמקד דיוננו בכתוב בפרשת השבוע נפנה, לשם תזכורת קלה בנושא, לתחילתה של התורה. בראשית התורה מופיעות שתי גרסאות למעמד היחסי של האיש והאישה. בפרק א בבראשית אנו מוצאים, לפי פשוטו של מקרא, ביטוי לשוויון בין איש ואישה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). ואילו בפרק ב' אנו מוצאים יתרון מלא של האיש על האישה: האישה נבראת מצלעו של האדם ולמענו (בראשית ב, כ–כג).
על איזו מערכת יחסים נקרא בפרשת השבוע?
ההקשר הראשון של אישה הוא בבחינת אזכור, כמעט מקרי, ואף מוזר ביותר. ברשימת מצאי של כוחות הצבא של ישראל לפי שבטים, אבות ובנים [5], מופיעה פתאום האמירה הזו: "וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח" (במדבר כו, מו). לפני אמירה זו מפורטות משפחות, על-פי ראשיהן הגברים שנתהוו מזרע אשר. האמירה הזו מסיימת את מניית שמות משפחות שבט אשר. אין שום הסבר להופעתה של "שָׂרַח", יתר על-כן, שם זה אינו מופיע בשום מקום אחר במקרא!
בהמשך מוזכרת גם יוכבד אשת עמרם, אמם של אהרון, מרים ומשה [6], אבל לגבי "שָׂרַח" לא נאמר דבר.
בהעדר הסבר, פרשנים מציעים מובנים שונים: רש"י מסתפק בציון 'נתון ביולוגי': "לפי שהיתה קיימת בחיים מנאה כאן" (רש"י על אתר). יונתן מציע הסבר מדרשי: "ושם בת אשר סרח שׁנִלקחה בשִׁשׁים ריבוא מלאכים ועלתה לגן של עדן בחייה מִן בִגלל שׁבישׂרה את יעקב שעד עתה יוסף חי" (יונתן על אתר). גם במדרש מכילתא אנו מוצאים הסבר מדרשי: "ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור הלך משה אצלה ואמר לה היכן יוסף קבור אמרה לו ארון שלמתכת עשו לו מצריים וקבעוהו בנילוס נהר כדי שיתברכו מימיו" (מכילתא דרבי שמעון יג, יט) [7].
המשותף לכל ההסברים האלה (פרט לרש"י) הוא שההסבר לשרח קשור בגברים שהיא כביכול עשתה למענם משהו.
האם זו אפשרות ההבנה היחידה?
לפני שנדון בכך, נפנה לסיפור מפורט יותר על נשים.
כוונתנו לסיפור בְּנוֹת צְלָפְחָד. הן מוזכרות כבר במניית המשפחות כבנות של אב שלא נולדו לו בנים (במדבר כו, לג). ובחלקה האחרון של הפרשה מגיעות חמש הבנות אל משה ומעלות טענה: אביהן נפטר ולא הותיר אחריו בן. כלומר לא תהיה נחלה על שם משפחת האב. משה אינו משיב אלא פונה אל ה'. ה' מצדד בזכות הבנות ומכאן נקבע חוק שכאשר איש נפטר ואין לו בנים הרי הבנות יורשות [8]. כלומר, בין כל הכללים והחוקים שיצאו מן השמיים ומפי משה לא היה חוק אחד לגבי נסיבות כאלה. ומי יזם ומי העיר את תשומת-לב המחוקק? חמש בנות יתומות.
במלים אחרות בכל הגברים השולטים והיועצים לא נמצא אחד שחשב על כך.
האין זה סיפור הלל לאישה?
נצעד לאחור בפרשה.
הזכרנו כבר לעיל את "וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם" (במדבר כו, נט).
לא שכחנו: גם בפירוט זה לנשים תפקיד מרכזי ויוזם: יוכבד דאגה להניק את בנה משה גם כאשר הוא נלקח על ידי בת פרעה. ומרים היא הלא הצופה והמתווכת כדי שמשה אחיה ימשיך לינוק חלב אם אמיתי.
כך אנו חוזרים אל "וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח" (במדבר כו, מו).
אם-כן, בפרשת השבוע, שמסגרתה מאוד גברית [9], מוזכרות נשים, שפרט לאחת מהן, "שָׂרַח", מגלות פקחות, יזמה ונחישות!
אבל בחוגים לא מעטים בארץ, גם כיום, זה לא מקובל, הם מעדיפים לאמץ את הנובע מן הנאמר: "אל תרבה שיחה עם האשה שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים. [...] כל הצופה בנשים סוף שהוא בא לידי עבירה. [...] כל המסתכל בעקבה של אשה גוזרין עליו שיהיו לו בנים בעלי מומין" [10].
אכן, למרות הדימוי השוביניסטי של המקרא, עיון מדוקדק מראה שבלא מעט כתובים, האישה לא רק שווה לאיש אלא אף עולה עליו באישיותה ובתפקודה.
אם-כן, ייתכן מאוד שהאזכור המשולש של נשים בפרשת השבוע אינו מקרי, אלא בא לשדר את המסר: גם אז, בימי קדם, בעולם גברי בעיקרו, לא תמיד האישה נועדה רק לספק את צרכי האיש.
ברור, אין לנו כל דרך לברר מי היא אותה "שָׂרַח", אבל שמה נותר לעולם. האם זה לא סביר להניח ש אותה "שָׂרַח" גילתה משהו מיוחד בתפקודה ובאישיותה?
ומול הגבריות התוקפת, מוצגת כאן נשיות חומלת, דואגת ויוזמת.
מפתיע אתכן הקוראות?
<><><><><>
מראה מקום והערות
[1] המעוניין לעיין בדיון על מעשה פינחס האתון יכול לפנות למאמר "פרשת פנחס: אלימות זוכה בשבח?" שפורסם אשתקד באתר זה {
http://www.notes.co.il/moti}.
[2] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק יג.
[3] רותי רביצקי (עורכת), קוראות מבראשית, תל-אביב 1999, עמ' 11.
[4] הספר לעיל, קוראות מבראשית, הוא אחת הדוגמאות לכך.
[5] "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כו, ב).
[6] במדבר כו, נט.
[7] גם פרשנים אחרים עוסקים בכך, למשל: בבראשית רבה מועבר זמנה של שרח לתקופת יואב, הרמב"ן מעלה הסבר של בעלות על נחלה ועוד.
[8] במדבר כז, א–יא.
[9] פינחס, ראשי-משפחות, מניית יוצאי צבא.
[10] מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק עריות.
<><><>
מעשה טוב
האם לך אין דוגמא של מעשה טוב אחד?
הצלם
קבוצת חובבי צילום יצאה לסיור בבאר-שבע לצלם. הם הגיעו גם לשוק, שם באחת הפינות ישב זקן ציורי שמשך את עיני הצלמים. בקשו רשות לצלם, הוא הסכים. המצלמות החלו לקלוט תמונות ממרחקים וזוויות שונות ומשונות.
תוך כדי הפעילות, התפתחה שיחה.
התברר שהזקן, לאחר ניתוחים קשים, ואין לו תקווה לחיות זמן רב נוסף.
אבל הוא לא היה עצוב.
בלי להרגיש, נעלם אחד הצלמים.
ועוד הם מצלמים ומשוחחים, חזר אותו צלם, ובידיו התמונות שצילם.
הוא מסרם לזקן, הזקן התרגש מאוד, דמעה נשרה מעינו.